נולדתי בברזיל. ביום ראשון השני של חודש מאי בברזיל, מציינים את יום האם. עזבתי את ברזיל לפני יותר מעשרים שנה ומכיוון שיש לי המון חבריי ילדות מחוברים דרך הפייסבוק, אז טבעי שביום זה כל הקירות שלהם יהיו מלאים בתמונות של אמהותיהם, פוסטים יפים וגם עצובים, הרבה חיוכים, שמחות וגם דמעות.... ואיך זה קשור לבלוג של העסק שלי וסיפורים של בתים ולקוחות? היום הלכתי לבקר לקוחה ששכרה את שרותיי לאריזת הבית לקראת מעבר לדיור מוגן. אישה מקסימה שחייה לבד מזה שנים רבות בדירה בת חמישה חדרים והמשימה "שלנו" הייתה להחליט מה להעביר לדירתה החדשה - בת שני חדרים בלבד. לאחר מיון עמוק, בליווי הבת המסורה שלה, ארזנו כ-35 ארגזים. בתוך הארגזים, תמצית של 20 שנה באותה דירה: בגדים ונעליים, כלי מטבח, ספרים, תמונות, פיצ'פקס, אלבומים, חומרי יצירה, ניירות שנכתבו על ידי הגברת ועוד. תהליך האריזה היה רגיש. היה קושי בלהחליט מה כן ומה לא....
זה טבעי וזה מה שקורה ברוב הבתים, אין וואקום. אין ריק. ארון או מגירה ריקים תמיד ייתמלאו בחפצים.... הלקוחה שלי, עברה את גיל 80. כתבה המון וגם יצרה המון עבודות אומנות מכל מיני חומרים. אז התמונה ברורה. הבית מלא כל טוב. מכיוון שעזרתי רק בשלב האריזה שהיה קשה כי גם בזמן האריזה התלבטה בקול רם אם עושה ובוחרת את הדבר הנכון, חשוב לי היה לדעת שהתמקמה במקומה החדש ולשאול איך הסתדרה בדירה הקטנה הנבחרת. התקשרתי וקבענו להיפגש. ביום ראשון. 14/05/2017. יום האם. אני מגיעה ובאופן מצחיק שתינו לבושות כמעט זהה: חולצה בגווני כחול וגי'נס. היא מכניסה אותי לדירתה החביבה ומסודרת מאוד. עם צמחים ופרחים במרפסת. אביב. הכל נראה ממש במקום. התמונות שבחרה כבר נתלו על הקירות, המקום נראה ממש כמו בית שגרים בו הרבה יותר מחודש. מאוד שמחתי ונתתי לה מחמאות. היא אמרה לי: "כמו שאת רואה את הקירות והקישוטים, גם כך אצלי. בחוץ הכל בסדר. הכל יפה. אבל לי, קשה. קשה להתרגל למקום אחר. קטן. כיוון השמש הוא אחר. אפילו המגבת בשרותים בצד ימין ולא בצד שמאל כמו שהייתה במשך 20 שנה...." והיא המשיכה: "אין ברירה. בגיל שלי, הגיעה הזמן שאלמד להתפשר." משפט פשוט ונכון. לדעתי. בכל גיל. בכל מיני מצבים. עניתי לה: "יקרה, פעם קראתי ספר בשם ניורוביקה שלימד שיטות לשמירה על מח בריא בכל גיל וזכור לי שאחת ההמלצות הייתה לעשות דברים אחרת ממה שאנחנו רגילים. לצאת מהאוטומט למען מח צעיר וצלול. הנה את זוכה בזה. ובעיניי זה נהדר. למרות הקושי." באתי לביקור קצר, אבל היא התעקשה שאשב ואשתה כוס קפה ואוכל פרוסת עוגה. היא שמה מתחת לכוס הקפה תחתית תואמת בצבע ובציור. פרטים קטנים שאני אוהבת.... תשומת לב. השיחה זרמה לכיוונים טובים, על משפחה, על הפעילות שמוצעת בדיור המוגן וכמה היא אוהבת להקשיב להרצאות ומוזיקה. פתאום עיניי התמלאו דמעות. גוש בגרון .... יום ראשון השני בחודש מאי. בברזיל זה יום האם. הלקוחה לא הבינה ממה ההתרגשות. הסברתי לה: "לרגע חשבתי שאני יושבת ומדברת עם אמא שלי שגם אוהבת מוזיקה וגם מאוד אהבה להקשיב להרצאות...." ובליבי, אמרתי: תודה רבה, לקוחה יקרה שנתת לי לחוות (כאשלייה חיובית, אמנם) שאני בשיחה עם אמא שלי. גם אם זה לשבריר שנייה..... אני חושבת שמה שגרם לי לחשוב על כך הייתה גם החולצה שלה: צבע כחול הוא הצבע האהוב על אמא שלי. רוב החולצות שלה כחולות ותכלת.... נפרדנו לשלום והבטחנו לשמור על קשר.
הגעתי הביתה ודבר ראשון התקשרתי לאמא שלי. ברור שהמטפלת ענתה ואני התנחמתי בזה שאני יודעת שהיא מטופלת היטב גם אם היא לא יודעת שהיום יום האם בברזיל ובטח בעוד מקומות בעולם....