19/07/2017 - בתאריך זה, לפני 109 או 111 שנים אבא שלי נולד. השנה המדוייקת לא ידועה מכיוון שכשהוא היה בחיים, טען שבמלחמת העולם השנייה, מסיבה לא ברורה, באחד המעברים בין מדינות, אמר שנולד ב-1906 ולא ב-1908. כנראה כדי להיות "גדול" יותר.... אני אחסוך לכם כמה תרגילי חשבון פשוטים.... אני נולדתי ב-1969. הוא כבר היה בן 60 +. מין סבא-אבא כזה... עם שלושה נכדים מנשואים קודמים. הוא נפטר ב-1988 – בגיל 80 +. שזה לפני כמעט 30 שנה אחורה. הייתי בת 19 בלבד.
התברכתי בזכרון מאוד טוב למספרים ופחות לשמות. אני זוכרת הרבה תאריכים: ימי הולדת של חבריי ילדות שלא ראיתי אותם יותר מעשרים שנה וגם את מספרי הטלפון של חלק מהם, ת.ז. של האקס המיתולוגי וגם מספר רישוי הרכב שלו.... כן, פרטים מיותרים. מה אני עושה עם זה? משתמשת בחלק מהנתונים כסיסמאות יצירתיות לכל מני אתרים באינטרנט. כן, זה מטורף. אני לא שולטת בזה. מבטיחה לכתוב פוסט על הנושא בעתיד. חוזרת לאבא, עברו יותר שנים מאז שהוא איננו מהשנים שבילינו ביחד. אבא זה אבא ולא שוכחים... אני תפסתי אותו כאדם טוב, יפה תאר, אחראי, מסודר ונקי. אצילי. הוא היה גבוה. בינתיים, בני הבכור זכה בתכונה הגנטית הזאת.
אבל... יש אבל, גם מבוגר יותר מאבות אחרים של החברות שלי. זיכרון מתוק שיש לי זה שבסיום כל ארוחה הוא היה מקלף תפוח עץ אדום בדרך מאוד ייחודית לו. מקנח בביס מהתפוח וביס של לחם שמזכיר מיני בגט צרפתי טרי ופריך. אז דמיינו לעצמכם את הרעשים.... ביס תפוח. ביס לחם. זה היה מרגש עבורי לראות את הטקס הזה. זה היה הרגל טוב של אדם שנצמד לבחירות הנכונות של עצמו. עד שהוא לא סיים את הקינוח/תפוח, לא היינו קמות מהשולחן. מיותר לציין כמה אני אהבתי, בימי החופש, ללוות אותו לשוק הפירות והירקות השבועי שבשכונתנו בברזיל. זיכרון נוסף שיש לי מאבי, קשור לסבלנות שלו.... מכיוון שלא נולדתי בן והוא היה מבוגר מספיק כדי לא לעודד אותנו לשחק כדור או משחקי מגרש, הייתי משחקת הרבה עם בובות.
בעיקר הקפיצות שלי היו בתוך הבית. קפיצות על חבל, סרטים מתנופפים באוויר וגומי מחובר לכיסאות פינת האוכל. אחותי גדולה מימני בשלוש שנים. משחקים אלו פחות עניינו אותה... כשהוא היה צופה בטלויזיה, הייתי מבקשת מימנו שאסרק אותו והייתי עושה לו מלא תסרוקות. שביל באמצע, שביל בצד.... אני זאת שהמצאת את הקוצים אצל בני 60+.... בזכרוני, היינו יושבים שעות.... זכרון מצחיק עבורי.
הזמן עבר.... ההורים נפרדו.... מה לעשות? הגעתי לארץ במסגרת פרוייקט של כיתה ברזילאית ב-1986 כדי לסיים את התיכון ולקבל מנה נוספת של יהדות וציונות מעבר למה שספגתי בכל השנים שביליתי ב"השומר הצעיר". זאת תקופה של אין פייסבוק, אין סקייפ, אין וואטסאפ... יש אסימונים ויש בולים.
לדאר ישראל לא היה עומס של חבילות כמו היום. המשלוחים היו איטיים מסיבות אחרות. התחלנו להתכתב בזמן הזה. אני בארץ והוא בברזיל. שמרתי את כל המכתבים. מספרתי אותם. אחד אחד לפי סדר כרונולוגי. אין לי אומץ לקרוא אותם היום....
אבל מה שחשוב לי זה שהם כאן. איתי. ב-1992 כשעליתי ארצה סופית, בין הדברים החשובים שכדאי היה לי להביא במטען של 20 ק"ג בלבד, היו המכתבים שאבא שלי כתב לי ומכתבי "אהבה" שקיבלתי מהאקס המיתולוגי שלי. גם על זה יבוא פוסט נפרד... זה האוצר הקטן שלי. היום אני מגיעה לבתים של לקוחות בכל הגילאים. לכל אחד יש חפץ (בדרך כלל חפצים, הרבה יותר מאחד) שממש קשה לשחרר. אני מבינה אותם. מעומק ליבי. מאבא אני שומרת את המכתבים. מאמא אני שומרת את המתכונים לעוגת גבינה ותפוחים. (תמונה של המתכונים של אמא בכתב ידה) מצרפת את התמונה של המתכונים שנכתבו על ידי אמא לפני לפחות עשר שנים. מתגעגעת.... גם למישהו להתכתב איתו וגם לעוגות של אמא. הייתי חייבת לשחזר את המתכון כדי לפרסם אותו.
זה התרגום של המתכון:
500 גרם קמח חיטה לבן
200 גרם חמאה או מרגרינה קרה. חתוכה לקוביות.
1/2 כוס סוכר
1/2 כוס מיץ תפוזים
1/4 כוס שמן קנולה או סויה
שקית (10 גרם) אבקת אפייה
שקית סוכר וניל
גרידת לימון
קמצוץ מלח
מערבבים הכל במיקסר לפי הסדר עד לקבלת בצק. שומרים במקרר עטוף ניילון נצמד למשך שעתיים.
מכינים מילוי:
מגרדים בפומפייה גסה 5-6 תפוחים ירוקים. מוסיפים 2 כפות סוכר חום וכף קינמון.
לפי הטעם, מוסיפים אגוזי מלך וצימוקים.
מחממים תנור ל-170 מעלות.
מסדרים מחצית מהבצק על תבנית. עובי 1 ס"מ.
אופים עד שהבצק זהוב. כ-25 דקות.
מקררים מעט.
מוסיפים את המילוי. עושים רצועות מיתרת הבצק שוב אופים. כעשרים דקות. 170מעלות.
אפשר להגיש עם קצפת או גלידת וניל.
שווה את המאמץ.
בתאבון !