אני יושבת בבית קפה - שלפני כחמש שנים, הייתי יושבת בו עם חברה הרבה שעות. חברה מיוחדת, אמנית. הכרנו, כמו הרבה חברויות שנוצרו לי אחרי גיל 30, דרך גן הילדים ויצ"ו, שבו "למדו" הילדים הבכורים שלנו. היינו נפגשות בכניסת גן הילדים. אחת הייתה מחזיקה לשנייה את השער עד שהעולל הקטן ייקפץ פנימה או מחוצה לגן. בזמנו היה בינינו רק "שלום – שלום וביי – ביי". קצב החיים היה אחר. הילדים הכתיבו לנו את הקצב... כמה תמימות. רוגע. הנאה מאותו רגע. לא היו לנו טלפונים ניידים ביד. נראה לי ש-פייסבוק היה רק בחיתוליו. רשת חברתית ולא פרסומית... כמה שנים אחרי כשילדתי את בני הקטן, המשכתי לשתות קפה בחופשת הלידה עם בן זוגי, כשהוא בדרך לעבודה - הוא תמיד אוהב למלא את האנרגיות עם קפה טוב. גם בלעדיי.... יום אחד, הוא חזר הביתה ואמר שפגש חברה שלי בבית קפה, (אלא מה?!) ותיאר אותה, שהיא מתלבשת באופן צבעוני ומיוחד מאוד, הוא גם הוסיף שגם היא ילדה לא מזמן ולא הבנתי עדיין על מי הוא מדבר. באחד הימים ישבנו בבית קפה באזור התעשייה בעירנו. ברגע שהתיישבנו שאל: "את לא אומרת שלום לחברה שלך?" הסתכלתי מסביב ולא ראיתי אף אחת מהחברות שלי. הוא הצביע על אישה עם עגלת תינוק, לבושה בצבעוניות. אהההה... זאת האמא של אחד הילדים מהגן! מאז הכל היסטוריה.... היא ואני שתינו ביחד הרבה כוסות קפה: הפוך, קפוצ'ינו, מקיאטו, מה לא... אנחנו הולכות יחד למסיבות, לסדנאות. ולצערינו, אפילו להלוויות הלכנו ביחד. הילדים גדלו, נכנסו לבית הספר היסודי. היא המשיכה לעסוק באמנות ואני עזבתי עבודה כשכירה ושיניתי כיוון. התחלתי לסדר ולארגן בתים. באהבה. בהתחלה כ"פרי-לנסרית" ובהמשך הגיע האומץ לפתוח עסק משלי. להיות עצמאית. היינו נפגשות בבוקר להתעוררות עדינה, לזריקת אנרגיה עם קפוצ'ינו טוב והמון שיחות על הכל: על העסק, על הבעל, על הילדים, ההורים. ואפילו החלפנו מתכונים... באחד המפגשים, היא הציעה לי לעשות לוגו עבור העסק שלי. לוגו נקי עם יופי פשוט שיישדר את מהות השרות. בתוך התחלה. ישבנו על זה שעות. כל כך נהנתי מהמסירות והנתינה שלה.
הסטודיו שלה (הגיע הזמן לקרוא לה בשם: נומי מלול אוהד) היה במקלט של הבניין בו התגוררה. בתקופת "מבצע צוק איתן" נדרשה ע"י השכנים לעשות סדר, לצמצם בגלל איומי המלחמה, כדי שהמקלט יהיה יותר פנוי לעת הצורך. שמחתי שיכולתי לעזור לה והגעתי לסטודיו ועשינו אירגון מחדש. רענון. צוק איתן מאחורינו ובהחלטה נכונה מאוד, נומי בחרה לעבור מקום. מקום שבו לא תהיה תלויה בחסדי השכנים הטובים (...והפחות טובים). נומי עברה לסטודיו גדול, שם היא יכולה לארח, לעשות הרצאות, סדנאות, חוגים וקייטנות יצירה ואמנות. גם לשם זכיתי להגיע ולתת יד בארגון.
הכי כיף להבין שאנחנו כל כך שונות בדרך המחשבה שלנו ובכל זאת, ואולי בזכות זה אנחנו מסתדרות ממש טוב: אני הפולנייה/רומניה/ברזילאית והיא המרוקאית /צברית. היא: מח ימין טיפוסי - אמנותית, חופשייה, זורמת. אני: מח שמאל טיפוסי - אוהבת מסגרות, סימטריה, סדר ואירגון... אני שמחה שבזכות הערנות של בעלי, היא תפסה את תשומת ליבו. אולי בגלל דרך הלבוש המיוחדת והמקורית שלה. הוא "התחיל" איתה ואני המשכתי משם והיום אנחנו נפגשות לכוס קפה לפחות פעם בשבוע.
לצערי לפעמים גם את זה אנחנו לא מספיקות כי היום אנחנו הרבה יותר עסוקות מבעבר, אבל העיקר שאנחנו עושות את מה שאנחנו אוהבות. הסטודיו של נומי נמצא באזור התעשייה של כפר סבא. המקום נעים, צבעוני ושמח מאוד. העבודות של נומי מגוונות, צבעוניות וחוץ מלתלות אותם על קירות הבית, ניתן לענוד אותן כתליון עם שרשרת, סיכות על הבגד או תיק.
כך נומי מציגה את עצמה: "הסטודיו שאני חולקת עם שותפה (מעצבת גראפית ששמה גילי נתיב) זה סטודיו לאמנות ועיצוב גראפי. הסטודיו נקרא: "בעלות מלאכה" ובו אני מציירת, מאיירת, מכינה עבודות לאנשים - אלבומי משפחה ועבודות קולאז' משפחתיות במסגרות ויטרינה. הסגנון הוא נוסטלגי, הנצחת הרגע וגם העבר. העבודות הן למטרות מגוונות, כמו מתנות לימי הולדת או נישואים, ועד אירועי הוקרה לאנשים במקומות עבודה. הסגנון והטכניקה של הקולאז' הינם בעבודת יד, כולל העבודה בתוך האלבומים. לפני שהגיע המושג סקראפ, היה הקולאז'. אני עושה את זה מאז... אני מציירת על עץ - ציורי ענק לצד תכשיטים ואקססוריז שונים. בסטודיו אני מדריכה ומארחת סדנאות יצירה מגוונות לכל הגילאים. סדנאות קולאז', סדנאות תכשיטי עץ, סדנאות מיחזור מגירות ישנות ועוד. בחופשים אני מארחת קייטנות יצירה לילדים עם תשומת לב והמון מקום ליצירה ועשייה ליד, בתוך ומעל לקופסה".
קישורים לנומי ששווה לבקר בהם: www.nomimo.com בעלות מלאכה בפייסבוק נומי בפייסבוק Nomi Melul Ohad, artist בפייסבוק
